האם יש מידה מסויימת של היסטריה ופרנויה במקרה של מעיין דק וצומת ספרים? גם יונתן קלינגר וגם אבנר פינצ'וק חושבים שלא. הם צודקים, אך הדיון, לדעתי מופנה מהר מדי לכוון השימוש בזיהוי ביומטרי ולא לסוגית איסוף המידע וסוגית האמון.
אם נביט במערכות נוכחות, עצם קיומם מצביע על בעית אמון בין עובד למעביד. האם לא די, בכל מקרה של תשלום המבוסס על שעות עבודה להגיש פיסת נייר או גיליון אלקטרוני בסוף היום, השבוע או החודש? למרבית מקומות בעבודה המשתמשים במערכת נוכחות יש גם אפשרות לקלט ידני, עבור עובד שהתחיל או סיים את יום העבודה במקום בו אין גישה לשעון נוכחות או במקרה של תקלה. מקומות העבודה עברו מכרטיסיות נייר לכרטיסים מגנטים משיקולים של נוחיות ויעילות. מרבית מקומות העבודה עברו למערכות ביומטריות מאותם שיקולים, פשוט משום שיש אלמט של חיסכון הנובע מעלות הכרטיסים המגנטיים. שיקול האמון בעובד לא בא לידי ביטוי, שכן, כפי שציינתי קודם עצם קיום שעון הנוכחות מצביע על בעית אמון.
בהנתן כי מערכות זיהוי ביומטריות אינן מושלמות בפני עצמן, הן עדיין פשרה, ולא בהכרח הגרועה ביותר. הבא נבחון מספר חלופות וההשלכות שלהן:
English
Hebrew