דע מאין באת

המאמר של ד"ר ענת ישראלי דיכדך אותי. כאשר נרשמתי לאוניברסיטה, הייתי בטוח כי היסטוריה היא התחום בו אני הולך להתמחות ולעסוק, ומחשבים הם תחביב. מדובר בשנות השמונים של המאה הקודמת, ומחשבים היו צעצוע לחובבים. עם הזמן התברר לי כי אין עתיד בהיסטוריה, וכי אני איש מחשבים טוב יותר מאשר הסטוריון. תחום המחשבים הפך להיות המקצוע, והסטוריה התחביב. אבל אני עדיין רואה בהיסטוריה חלק מהותי מהכשרתי המקצועית, ואני רואה בדאגה את הזילזול בתחום.

לא רק אצלנו. ויקיפדיה, גוגל וטוייטר שולטטטים. אנו יודעים שהסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, אבל באותה מידה כותבי ההסטוריה הם אלו שקובעים מי המנצחים, החל בהרודוטוס עד ג'ימי ווילס. אני אומר כותבי ההסטוריה ולא ההסטוריונים, כי לא תמיד הם אותו דבר.

העדר החשיבה ההסטורית בולט בעיני יותר ויותר. העדרו של דיון השוואתי בין שפעת החזירים לשפעת הספרדית או השוואה בין תכניות החילוץ של איזנהאור לתכניות החילוץ אובמה. היות ואני כותב במהלך ימי החנוכה, אני גם מרשה לעצמי לתהות לאן נעלמה חנה ושבעת בניה, ולא פחות חשוב, למה. אולי גם לבחון מה בין גלובליזציה להתיוונות.

הסטוריה אולי אינה רנטבילית לעוסק בה, באותה מידה שיזמות ואקזיטים הם רנטבילים. היא כן רלוונטית. ההסטוריה שלנו מטילה צל על צורת מחשבתנו, כפי שההסטוריה של יוגוסלביה מטילה צל על מחשבתו של תושב קוסובו. הרנטביליות של ההסטוריון היא ביכולת שלו להבין ולהציג את אותם צללים ופחדים ולהציגם בקונטקסט רחב יותר. אם נביט על ההוטו והטוטסי, על הסינים והטיבטים נוכל להבין יותר טוב את עצמנו, את המרחב שלנו, ואת המבט של אלו המביטים עליו מבחוץ.